שאילת הכלים
אמרה נחמה:
השאלה על הקב"ה, למה הקב"ה רוצה שנתחיל את ההיסטוריה שלנו ב"שְנוֹר"?
השאלה אינה רק – וגם אינה בראש ובראשונה – שאלה חיצונית, שאלת שונאי ישראל הטופלים על אבותינו אשמת גניבה ורמאות, אלא היא שאלה מצדנו ומצד פרשנינו; ולא על ישראל והתנהגותם-הם חלה השאלה, אלא על מצוות ה' ותכליתה. והיא שאלה דתית-פנימית, שהרי לא בפעולה ספונטאנית מצד ישראל בתוך היציאה מעבדות מדובר כאן, אלא במצווה מפורשת מאת הבורא. ויש לשים לב ל"נא" שבדברי ה'.
|
כיצד התקיימה הבטחה זו של הקב"ה?
התורה מתייחסת שלוש פעמים לשאלה זו:
1) בהבטחת הגאולה למשה בסנה – שמות ג, כב
וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:
2) בציווי למשה לפני מכת בכורות – שמות יא, ב
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
3) בסיפור יציאת מצרים – שמות יב, לה-לו
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
דעות שונות לחכמינו ולפרשנינו בשאלת כלים זו, בטעמה ובתכליתה, ואלו מקצת דעותיהם:
קדמוניות היהודים, ספר שני, י"ד
והמצרים כיבדו אותם במתנות; אלה, כדי שימהרו ואלה, מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם, והם יצאו והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע.
סנהדרין דף צ"א ע"א
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: "הרי הוא אומר (שמות יב, לו) 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום' – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו"!
אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: "תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם". נתנו לו רשות והלך ודן עמהן.
אמר להם: "מהיכן אתם מביאין ראיה?"
אמרו לו: "מן התורה".
אמר להן: "אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה'. תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששעבדתם במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה!"
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: "החזירו לו תשובה!"
אמרו לו: "תנו לנו זמן שלושה ימים".
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה. מייד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית הייתה.
מדרש חמדת ימים (מתוך תורה שלמה, שמות רמ"ג)
"ושאלה אשה משכנתה" – למה מצווה זו נאמרה לנשים? שכיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", היו בנות ישראל משחדות מתכשיטיהן לעבדי פרעה ומשחדות למצרים שלא יגלו, ומשליכין מבניהם מקצת ומניחים מקצת [=המצרים היו משליכים ליאור מקצת התינוקות, וקצתם ניצלו]. לכך לא כפל הכתוב לומר: "וישליכו כל הבן" [כפי שנוהג הכתוב לומר אחר ציווי: 'ויעשו כן'!]. וציווה הקב"ה: "ושאלה אשה משכנתה" כדי שיחזור הדבר ליושנו, להחזיר להם מה שנתנו להם, ואין בזה גניבת דעת אלא החזרת חפץ לבעליו.
ר' יונה הספרדי אבן ג'נאח
"ושאלה אשה משכנתה" כי תיתן לה מתנה. וכמוהו "וישאלו איש מאת רעהו" (יא, ב). ואם יטעון טוען ויאמר כי הלשון הזה אינו נמצא במתנה, כי אם בשאלה, נאמר לו, כי דברי חנה "השאילתיהו לה'" (שמואל -א, א, כח) לא ייתכן לפרשו עניין "השאלה", כי אם מתנה, כי הבורא יתברך לא שאלו, אבל היא התנדבה בנתינתו.
רבינו בחיי בן אשר (בשם רבינו חננאל), שמות ג, כב
"ושאלה אשה משכנתה": חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם! אבל לשון "ושאלה" – שתתן לה במתנה, שכן מצינו בגדעון (שופטים ח, כד): "ויאמר אליהם גדעון, אשאלה מכם שאלה ותתנו לי איש נזם שללו" (ולא היה על מנת להחזיר); וכן מצינו בבת שבע (מלכים א ב, כ): "שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך: יותן את אבישג השונמית לאדוניה אחיך" – הרי מתנה שנקראת בלשון שאלה.
רשב"ם, שמות ג, כב
"ושאלה אשה משכנתה": במתנה גמורה וחלוטה. הרי כתב: "ונתתי את חן העם", כמו (תהלים ב, ח) "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך". זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים.
חזקוני, שמות יא, ב
"כלי כסף וכלי זהב": במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו לשאת עמהם, שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים, כדכתיב (בראשית מז, כז) "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה".
בֶּנוֹ יעקב
בלבו של בן ישראל היה המצרי קשור בזיכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה, ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד, הלמצרי ארחש אהבה כאשר צוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? – אבל התורה אומרת: הן שילחו אתכם סוף סוף כרֵעים, ובמתנות כלי כסף וכלי זהב, ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" (דברים טו, יג); ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות, ולא היה משאילם על-פי יוזמתו, לכן מצוות ישראל לעודדם לכך ולומר להם: "נעזבכם כרעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו".
קאסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' 27
על עניין זה, עניין כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הוצעו כמה פירושים שונים ... הפירוש הנכון מבחינה אובייקטיבית יוצא, כעניין שכבר הצעתי לפני שנים רבות (1923) מתוך השוואת פסוקנו לדברים טו, יג-יד על שילוח עבד עברי אחר שנות עבודתו. כתוב כאן: "והיה כי תלכו, לא תלכו ריקם"; וכתוב שם: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך ...". העבדים העברים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים שההשגחה העליונה קבעה מראש (בראשית טו, יג), ומתוך כך מגיע להם השחרור, ועם השחרור מגיעה להם הענקה. כך דורש החוק, כלומר: כך דורש הצדק המוחלט. ואף-על-פי שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את פרעה ואת משרתיו למלאות חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק, ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים.
שאלות
1. הסבירו: מהי "שאלת המינים" המוזכרת בדברי הרשב"ם, שלה עונים מפרשים הנ"ל?
2. הסבירו מה הן התשובות השונות הניתנות לעיל לשאלה זו.
3. מה מסומל בדברי רבותינו בגמרא סנהדרין ע"י המשפט שנשפטו מצרים עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון?
4. מהו הסיוע הלשוני שיש להביא לדברי הרשב"ם מן הפסוקים הבאים: "ותסיתהו לשאול מאת אביה" (יהושע טו, יח); "שאלה אחת אנכי שואלת מאתך" מלכים א ב, כ – לעומת: "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת ... שלם ישלם" שמות כב, יג.
5. מה החידוש בדברי חזקוני לעומת כל האחרים?
6. כיצד יש לפרש את הביטוי "וניצלתם את מצרים" (ג, כב) באופן שלא יהיה סותר את דברי בנו יעקב? (היעזר מבחינה לשונית ביחזקאל יד, יד: "והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם נאם ה' אלהים".)
7. בעל מדרש חמדת ימים מיישב בדבריו, נוסף על שאלתנו העיקרית, גם פליאה סגנונית בכתובים. איזו היא?
8. לשם מה נעזרים גם רבינו בחיי, גם קאסוטו וגם בנו יעקב בדברים טו, ג?
9. מה ההבדל בין תשובת בנו יעקב לבין תשובת קאסוטו?
10. בנו יעקב וקאסוטו עונים בדבריהם על שאלה שאינה מיושבת על-פי תשובות הפרשנים האחרים; איזו היא?
שמות א, י
הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:
שואלת נחמה: מה צורך יש למלך מצרים, "גברת ממלכות" זו, לבוא עליהם בהתחכמות? מדוע לא יוכל להכותם בחרב המלך ולהשמידם "מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"?
נעיין בתשובת הרמב"ן לשאלה זו.
רמב"ן, שמות א, י
לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון, וגם עם-הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה.
אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל, כי באיבה יעשו בהם. ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך (כמו שבא בשלמה, מלכים א ט, כא).
ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם.
ואחרי כן ציווה לכל עמו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – אתם. והעניין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך, או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם: כאשר ימצא איש אחד ילד יהודי – ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה.
וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים, ונכנסים שם בלילות, ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר: "ולא יכלה עוד הצפינו" ( שמות ב, ג).
שאלות
1. הסבירו מהי, לדעת הרמב"ן, המגמה הכללית של מדיניות זו וסיבותיה? מדוע אמר פרעה "כל הבן הילוד", בצורה עקיפה, ולא נתן צו גלוי להרוג את הילדים? הביאו שלוש סיבות.
2. מה הם השלבים השונים בהתפתחות מדיניות זו?
3. מה הן התמיהות השונות שבשמות א, י-כב המתורצות בדבריו?
4. האם פירוש זה עולה בקנה אחד עם לשון הפסוק?
הצעה לתשובות
1. לדעת הרמב"ן פרעה לא יצא למלחמה גלויה נגד ישראל משלוש סיבות, והן:
האחת – "כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו במצוות המלך הראשון": יש תחושה של עוול ויש רגש בושה, ומה יאמרו עליו בארצות אחרות ["מה תאמר אמריקה?" ציטטה נחמה דברים שאמרה לה תלמידה].
השנייה – "וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה": החשש מפני "דעת הקהל". הרי בני ישראל גרו בשכנות להם, וגם אין לפרעה טענה ממשית נגדם, אלא רק חשש שמא יתרבו ויצטרפו אל אויביהם.
השלישית – "ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה": הרי לא ילכו "כשה לטבח יובל", אלא יילחמו על נפשם. ואף שיוכל למגרם, למה לו להתעסק בדיכוי המרד? ולכן, הבה "נתחכמה לו" – "יעשה דרך חכמה, שלא ירגישו כי באיבה יעשו בהם".
2. בשלב הראשון הטיל פרעה על "הזרים" מס עבודה; ומי יוכל להעריך מאימתי הופך המס לעבודת פרך? תמיד אפשר יהיה להטיח בהם: "נרפים אתם נרפים". שלב זה הכשיר את הקרקע לשלב הבא –
השלב השני – ההוראה למיילדות: "וראיתן ... אם בן הוא והמיתן". ולמה על-ידי המיילדות? כי כך לא ייוודע הדבר, "ואפילו היולדות בעצמן לא ידעו בהם". וגם אם הציבור יביע תמיהה – הכיצד? איש לא יוכל להוכיח שפרעה גזר להרוג. וכאשר באומץ לב המיילדות הופרה עצתו, אז בא –
השלב השלישי והמכריע: "ואחרי כן ציווה לכל עמו: כל הבן הילוד ...". אך גם גזירה זו לא הייתה רשמית, לדעת הרמב"ן, כי לא נאמר "ויצו פרעה לשריו ולצבאו ... שלא רצה לצוות לשרי הטבחים", אלא לכל עמו: "כאשר ימצא ילד יהודי ישליך אותו ביאור". ההמון ביים התקפות זעם על היהודים, שלא יאמרו אין דין ואין דיין; "ואם יצעק אבי הילד אל המלך", יאמר לו "שיביא עדים", אשר כמובן לא יימצאו; ואם יימצאו – ודאי ייפסלו; ואם לא ייפסלו – ייענשו בעונש קל "על הפרת סדר במקום ציבורי". והציבור יתרגל שאנשים אלה, שכניהם, אינם בני אדם כמותם, ולא חלים עליהם חוקי המדינה ודרישות הצדק והמוסר: "וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר: "ולא יכלה עוד הצפינו" (ב, ג).
3. התמיהות הן: למה צריך המלך להתייעץ עם העם? למה פנה פרעה למיילדות? למה ציווה לכל עמו ולא לשרי הצבא? למה לא שמענו תוצאות גזירת השלכת הילדים ליאור גם אחרי הולדת משה? למה לא שמענו על הסכנה בעת הולדת אהרן? למה האשימו שוטרי בני ישראל את משה ואת אהרן שנתנו חרב בידם – והלוא כבר הרגו בהם עוד לפני בוא משה ואהרן?
4. נחמה סבורה שהמילה "ויצו" (א, כב) עומדת בסתירה לפירוש זה, שכן הוא טוען שלא היה כאן ציווי מפורש.
נחמה שאלה: לו הכיר הרמב"ן את מאורעות אירופה היה משנה בהשקפתו המתבטאת כאן. מה ניתן להסיק מן המאורעות הללו לגבי השקפתו של הרמב"ן?
הרמב"ן מחפש סיבות וטעמים להתנהגות של פרעה, משום שהוא סבור שהייתה לו תכנית ברורה ומוגדרת. ואולם נחמה, לנוכח ניסיוננו ההיסטורי, אומרת שאין לחפש סיבות: זוהי התנהגות בלתי רציונלית. ובלשונה: "נראה שזהו טירוף השנאה ליהודים: לצאת – לא, אך גם לתת לחיות – לא! כמו שהיה ברוסיה הסובייטית. שאלה זו תובן יותר מתוך האספקלריה של עבר קרוב, בראותנו שונאים אותנו, מבזים אותנו ואין רוצים בחברתנו – ובכל זאת נועלים שערים עלינו, פן נעלה מן הארץ. ראינו מניסיוננו שאין צורך בסיבות להשמדה המונית ולרצח בדם קר, כידוע".
|