סדר ליל הפסח מבוסס על עקרונות חינוכיים בעלי חשיבות רבה. נציג כאן כמה מהם.

דברים כו, ג
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:

שאלה
מהי משמעות "הִגַּדְתִּי" אחרי "וְאָמַרְתָּ"?

הצעה לתשובה
מסביר המלבי"ם בפירושו לפסוק זה:
"אף שעדין לא אמר לפני ה', אבל לשון הגדה יבוא גם במקום שאין אומר ודברים, [אלא] רק פרסום על-ידי מעשה, כמו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים... וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים" (תהלים יט, ב-ד), וכן (שמואל-א כד, יח): "וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה". ורצונו על פרסום המעשה ... וכן כאן: 'הגדתי היום לה'' – על-ידי הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה ... הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה' ... וכן יש לומר: מדוע נקראה הגדה של פסח? הרי יותר נכתב בתורה "ואמרת אליו", ורק פעם אחת נאמר "והגדת לבנך"? אלא שלא רק באמירה אנו יוצאים, אלא בעשייה; "והגדת לבנך" לא בדיבורים, אלא על-ידי דוגמה אישית. והיינו דאמר רבן גמליאל: "כל שלא אמר [שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו]", כי בזה החובה לאמור".

שאלה
היכן בהגדה של פסח מוצאים אנו יישום של "הגדה" זו?

הצעה לתשובה
ההסבה, אכילת הכרפס במי מלח, ההצבעה על "פסח, מצה ומרור", אכילת המצה והמרור והחרוסת, מנהגים שונים כגון (אצל הספרדים) הקפת השולחן עם קערת הפסח תוך אמירת "בבהילו יצאנו ממצרים", ועוד ועוד.

"כי ישאלך בנך": כוח השאלה – יצירת סקרנות

חלק חשוב בליל הסדר תופסות הקושיות.
כבר הנביאים הכירו היטב בכוחה של השאלה; לפנינו שלוש דוגמאות מתוך ספר יחזקאל.

יחזקאל לז, יח
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:
שם, כד, יט
וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם: הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה:
שם, כא, יב
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח! וְאָמַרְתָּ …

שאלות
1. מה המשותף בשלושת המקומות האלה?
2. מהי חשיבותה של שאלת השואלים?
3. השווה לשלושת פסוקי יחזקאל הנ"ל את הנאמר בדברים כט, כג-כד:
וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' ...
הדומה השאלה בתוכנה ובכוונתה לשאלות ביחזקאל?

הצעה לתשובות
1. בכל הפעמים הללו השאלה שווה: מה מסמלים הדברים האלה שאתה עושה לנו? שהרי היה ברור להם שהנביא עושה מעשים בלתי רגילים כדי להדגים ולהמחיש להם את דברי ה'.
2. למען הרבות תמיהה, עניין וסקרנות, כדי שהשומעים ירצו לשמוע את הפתרון. אין דומה שואל ששאלתו נענית ליושב בהרצאה ושומע את הנואם, בלא שיהיו בו הנכונות והמערך הנפשי לשמוע תשובה לשאלה מסוימת שהתעוררה בו.
3. לא, היא אינה דומה. בספר דברים השאלה היא רטורית - היא באה להדגיש את התשובה; שהרי הם עצמם משיבים ל"תמיהתם".
4. לפי מדרש התנאים המובא בהגדה דומה הפסוק השני לשאלה ביחזקאל; שאלה זו יוחסה לתם. המצוות המיוחדות בפסח באות לעורר את תמיהת הבנים, כדי שיוכל האב להשיב על שאלתם ולספר להם את הנסים שנעשו ביציאת מצרים. מדרש ההלכה בפרשנותו לארבעת הבנים מבדיל בין "יאמרו" לבין "ישאלך", רק הביטוי האחרון הוא שאלה, אך "יאמרו" לדעת מדרש ההלכה אינו פתיחה לשאלה.
לפי פשט הכתוב נראה לומר, שאין זו שאלה של תמיהה על עצם הפעולה. אין כאן אותה השתוממות שאנו מוצאים ביחזקאל, שכן שם אין המעשה מובן כלל; בעוד שבתורה, לעומת זאת, ניתן הסבר על הפסח עוד לפני השאלה!
בשמות יב, כו השאלה היא רק על משמעות המילה "פסח", וזה מה שמסביר האב, בעוד שעצם עניין היציאה ממצרים ביד חזקה מובא במשפט טפל: "בנגפו את מצרים", כיוון שהוא ידוע.
השאלה הנשאלת בשמות יג, יד, לעומת זאת, היא שאלה על פדיון הבן, והתשובה מתאימה ממש לשאלה; ואולי משום כך נאמר בפרק יב "כי יאמרו", ובפרק יג – "כי ישאלך"; אך לא כך מפרש בעל ההגדה, וכפי שעוד נראה להלן.

"לפי דעתו של בן"

 

עוד עיקרון פדגוגי-דידקטי חשוב, הבא לידי ביטוי בהגדה של פסח, מבטאים המשנה במסכת פסחים ומדרש תנחומא.

משנה, פסחים, פרק י משנה ד
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.

מדרש תנחומא, שמות, פרק כה
"כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים" (דברים ה, כג): אתה שמעת קולו וחיית, אבל האומות שומעין ומתים. בוא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד ואחד לפי כוחו: הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, והנערים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן, והיונקים לפי כוחן, והנשים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו, שנאמר (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" – בקול שהיה יכול משה לסבול. וכן הוא אומר: "קול ה' בכח" (תהלים כט, ד): "בכוחו" לא נאמר, אלא "בכח" שכל אחד ואחד מהן יכול לסבול.

שאלה

מהו הרעיון המשותף לדברי המשנה ולמדרש תנחומא זה?

הצעה לתשובה

המשותף לשני המקורות הוא הרעיון החינוכי-הדידקטי האומר, שהוראה יעילה היא הוראה המכוונת אל הלומד באשר הוא. יש להסביר לכל אחד ואחד לפי יכולת תפישתו ורמת ידיעותיו, בקצב ובמינון שהוא מסוגל להבין, וכן מתוך התאמה לגישתו ולהתכוונותו.
ומוסיפה נחמה: יש בדברי המדרש רעיון בעל חשיבות עקרונית לגבי לימוד התורה. לימוד זה צריך להקיף את כל הגילים, כל החוגים, בעלי כל דרגות ההשכלה וההבנה – והתורה שניתנה, הן אחת היא! אלא שהקול יוצא לפי כוחו של כל אחד, ובכוח שכל אחד ואחד יכול לסבול.
יש להדגיש רעיון זה בייחוד אצל הצעירים, הבטוחים שתפישתם הסובייקטיבית היא-היא היחידה האפשרית, וכי תורה זו, הנשמעת להם בקול שהם יכולים לסבול, היא-היא התורה, היחידה ואין עמה קול בכוח חזק יותר ... וייזהר המורה, ויזהיר תלמידיו בפני טעות זו, ויזכור תמיד ש"האלוהים יעננו בקול" – בקול שלפי כוחו של כל אחד ואחד.

לאור כל הדברים הללו ניגש עתה ללמוד את ההגדה של פסח, על מנת להחיות מחדש את לקחי יציאת מצרים.