ה' בניסן הוא יום השנה למורתנו הנערצת, נחמה ליבוביץ זצ"ל.

המורה הדגולה
נחמה ביקשה לחרות על מצבתה רק את התואר "מורה" – כתובת-זיכרון פשוטה, אך במקרה של נחמה היא אומרת המון. אין ספק שנחמה הייתה אחת הדגולות שבמורים לתנ"ך בדורנו, הן מבחינת הכתבים שלה והן מבחינת גישתה ותפיסותיה הפדגוגיות. אך נראה שהתכונה החשובה ביותר שאפיינה את נחמה המורה הייתה מערכת היחסים שהיא יצרה עם תלמידיה. בשיעורים של נחמה אף אחד לא יכול היה לשבת סתם כך בשקט: היא דרשה מכל אחד ואחד לכתוב תשובות לשאלותיה, והייתה בודקת את כולן במקום, ומעירה ומגיבה. כך היא למדה להכיר את תלמידיה. כמו-כן, הגיליונות שלה הופצו ברחבי העולם היהודי. אלפי תלמידים היו שולחים לנחמה בדואר תשובות לשאלותיה, והיא הייתה קוראת את כולן וכותבת את הערותיה. נחמה הייתה בין המשתמשים ה"כבדים" ביותר בשירותי הדואר.

כבוד לאדם הפשוט
אכן, גם באמצעות הדואר למדה נחמה להכיר את תלמידיה. למשל: במשך תקופה מסוימת היא הייתה מקבלת מדי שבוע בדואר תשובות ממשיבה אלמונית. לאחר זמן מה התעוררה סקרנותה; היא ביקשה לדעת מי היא אותה תלמידה מסורה, וביקשה ממנה להזדהות. הסתבר שהייתה זו מלצרית מאשקלון. עם תלמידיה של נחמה נמנו כמה מחשובי הרבנים והמחנכים של דורנו; עליהם היא לא אהבה לדבר, אך לעומת זאת היא מאוד אהבה להזכיר את אותה מלצרית מאשקלון. מסירותם של פשוטי העם ללימוד התורה מילאה אותה סיפוק והשראה.

רק בישראל
נחמה גם הייתה גאה מאוד בידע התורני וברגש הדתי של "האדם ברחוב" בישראל. תכונות אלה התגלו לה לא פעם במפגשים עם נהגי אוטובוס ונהגי מוניות. נחמה אהבה מאוד לספר את הסיפורים הללו. להלן שניים מהסיפורים החביבים עליה ביותר:
• אדם קשיש עלה על אוטובוס צפוף למדי, ובחור צעיר קם ופינה לו את מקומו. אמר האיש לצעיר: "איזה חלק של הפסוק גרם לך לקום ממקומך לכבודי?" (האיש התכוון לפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – ויקרא יט, לב – אשר חלקו הראשון מתייחס, לדעת המפרשים, לאדם בא בימים, וחלקו השני – לחכם). הצעיר השיב: "שניהם", והקשיש התיישב. נחמה תמיד סיימה את הסיפור הזה בחיוך רחב, ואמרה: "ואף אחד לא צריך היה לומר לאיזה פסוק הכוונה!"
• ביום שישי אחד עלתה נחמה על מונית שהמתינה מחוץ לבית מלון. שוער המלון יצא מהפתח ואמר לנהג, שאחד האורחים במלון רוצה לנסוע למחרת היום (כלומר: בשבת) לחיפה, ומוכן לשלם כסף רב. הנהג סירב, והשוער ניסה לשכנעו על-ידי כך שהעלה את המחיר עוד ועוד. הנהג בוודאי לא היה אדם עשיר, אך הוא הוסיף לסרב, עד שלבסוף התרגז על השוער ונסע. במשך כל הנסיעה כולה לא הפסיק הנהג למלמל לעצמו: "אני לא נוסע בשבת, אני לא נוסע בשבת, אני לא נוסע בשבת! בשבת אני הולך לבית הכנסת, להיות עם ה'!" כשנחמה הייתה מספרת את הסיפור הזה היא הייתה חוזרת על השורה האחרונה פעמים אחדות. הרגש הדתי הטהור של האיש הפשוט הזה נגע ללבה.

אהבת הארץ, העם והמדינה
נחמה עלתה לארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה. בין "סיפורי הטקסי והאוטובוס" שלה היו כמה וכמה סיפורים על נסיעות מתל אביב לירושלים לפני קום המדינה, שבמהלכן הותקף האוטובוס ביריות. היא הייתה גאה מאוד בהישגיהם של בני ישראל במדינת ישראל. במיוחד היא התרשמה מהאכפתיות, ואילו חוסר אכפתיות היה מטריד אותה במיוחד. היא נכנסה לבית-חולים לראשונה בחייה בהיותה בת 87. באוזניהם של אלו שבאו לבקר אותה בבית-החולים היא הביעה תרעומת על כך שהרופאים מסוגלים לשוחח זה עם זה על החולים, כאילו שהחולים עצמם אינם נמצאים שם. זה עמד בסתירה לכל גישתה של נחמה המורה, ובוודאי שאסור שדבר כזה יקרה בבית-חולים יהודי.
אהבתה של נחמה למדינת ישראל ולארץ ישראל הייתה כה עזה, עד ששום דבר לא יכול היה לשכנע אותה לצאת מן הארץ. פעמים רבות ביקשו ממנה תלמידים ברחבי העולם לנסוע לחו"ל כדי להכשיר מורים; אך היא מעולם לא הסכימה לעזוב את הארץ, אפילו לא למען מטרה חשובה.

"כל כבודה בת מלך פנימה"
הכבוד וההערכה שרחשה נחמה לזולת היו תולדה והשתקפות של ענוותנותה הגדולה. אחרים במעמדה עשויים היו לפתח תחושת חשיבות עצמית; ואולם נחמה באמת ובתמים לא הכירה בגדלותה-שלה. פעם התקשר אלי יצחק ריינר מביתה של נחמה, וכשנחמה ניגשה לדבר אתי בטלפון היא אמרה, "שמואל, אתה זוכר אותי?"
נחמה התגוררה בדירת שני חדרים צנועה. קירות ביתה היו מלאים במדפים ועליהם עותקים של הגיליונות שכתבה במשך השנים. לתת לה מתנה הייתה משימה בלתי אפשרית. לעתים קרובות חיפשו תלמידיה דרכים ותחבולות לתת לה מתנה כלשהי, כאות הוקרה והערכה, אך ללא הועיל. הדבר היחידי שראיתי שהסכימה לקבל הייתה שקית של סוכריות, שאותה העבירה בין התלמידים במהלך השיעורים. נחמה לא השתמשה בלימוד התורה כדי להתגדל, לא מבחינה כספית ולא בבחינת "לעשות לה עטרה". היא הייתה התגלמות של המשנה באבות (ב, ח): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

מפגש ישר עם הכתובים
ייתכן שענוותנותה של נחמה היא זו שעשתה אותה לאחת מתלמידי החכמים הגדולים של דורנו. היא למדה תורה מגדולי פרשני ימי הביניים על-ידי כך שבאה לשמוע מה הם אומרים, ולא להשתמש בהם כדי לבטא את עצמה. את אותה תחושה של למדנות ישרה היא גם העבירה לתלמידיה, וענוותנותה היא שחיבבה אותה עליהם כל כך.
המלה הפשוטה "מורה", החרותה על מצבתה של נחמה, היא מורשתה. העובדה שעדיין עוסקים בגיליונות שלה, שעדיין לומדים את דברי התורה שלה, היא האנדרטה הגדולה והחשובה ביותר שאפשר להקים לכבודה של נחמה, מורתנו.
נחמה לא השאירה אחריה ילדים שיאמרו עליה קדיש; ואולם היא השאירה אחריה רבבות תלמידים – "ילדיה", הזוכרים אותה ומתפללים לעילוי נשמתה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.