אברבנאל נותן הסבר מעניין לסדר עשר המכות ולמבנה פרשתנו בכלל.

אברבנאל, שמות ז, ח
פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים: משה הניח מציאות סיבה ראשונה מחויב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באומרו (שמות ה,ב): "לא ידעתי את ה'"; והשורש השני הוא, שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כיחש זה באומרו (שם, באותו פסוק): "מי ה'?!"; והשורש השלישי, שמשה הניח, שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוהי ישראל בעל הכוחות והיכולת, יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו, ופרעה יכחישו באומרו (שם,שם): "מי ה' אשר אשמע בקולו", רצונו לומר:"מה יכולת יש בו שאיכנע לפניו לשמוע בקולו?!" הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלושת השורשים האלה: לאמת מציאות הא-ל באו שלוש המכות הראשונות; לאמת השורש השני, רוצה לומר: שיש שם אלוה משגיח ומנהיג, באו שלוש המכות השניות; ואמנם השלוש מכות האחרונות באו לאמת השורש השלישי, והוא, היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.

שאלות
1. התוכל להביא מפרשתנו שלושה פסוקים שיש בהם סיוע לתפישתו של אברבנאל למכות בכללן, ולשלוש הקבוצות דצ"ך, עד"ש, בא"ח בפרט?
2. היכן בפרשתנו עומד גם רש"י על כך שהמכות תכליתן חינוך ולימוד, ולא עונש ונקמה (או עונש בלבד)?

הצעה לתשובות
1. במכת הדם: ז, יז; כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' ...
במכת הערוב: ח, יח; ... לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
במכת הברד: ט, יד; ... בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:
וכל אחד מהפסוקים הללו נמצא בראש שלישייה של מכות!
2. רש"י, שמות ז, יז: "ונהפכו לדם" - לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר-כך הלקה אותם.

 

חלוקת המכות לקבוצות

 

בנו יעקב
המספר עשר(=של מכות מצרים) אינו ניתן לחלוקה לקבוצות קטנות; היה איפוא צורך להפריד בין האחת לבין התשע והתשע ניתנות לחלוקה יפה של שלוש שלוש.
בעשרת הדברות נפרד הדיבור הראשון מן התשעה, בהיותו הבסיס לכל הבאים אחריו, והוא מסכם את האירועים אשר קדמו לברית סיני, בעשר המכות נפרדת האחרונה מתשע הקודמות לה, והיא משונה מכולן, היא המכה השוברת התנגדותו של פרעה.

ובהמשך הוא אומר:
יש לנו, בצדה של חלוקה לשתיים, גם חלוקה משולשת. נמצאת אתנו על כך הערה תלמודית, אשר כל ילד יהודי ידעה מתוך ההגדה, אבל אף אחד מבין החוקרים (שאינם יהודים) לא מצא לנחוץ לשית לבו אליה, אף-על-פי שיש בכוחה להסביר הרבה, ליישב כמעט כל הקשיים. "ר' יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך; עד"ש; באח"ב". אין זה משחק, אלא רמז רמז ר' יהודה לחלוקה שכיוונה אליה התורה, ואשר אין להתעלם הימנה.

שאלות
1. א. הסבר: במה שונה הדיבר הראשון (בעשרת הדברות) משאר תשעת הדברים?
ב. הסבר במה שונה המכה האחרונה, בתכליתה, משאר המכות?
2. א. הסבר מהו המאחד את כל שלוש המכות לקבוצה?
ב. מהו המשותף לכל המכות הראשונות של שלוש הקבוצות, וכן לכל המכות השניות שבשלוש הקבוצות?

אברבנאל מצביע על מבנה המכות, כדלהלן:
המכה הראשונה בכל קבוצה – משה פוגש את פרעה בבוקר מחוץ לארמונו (למשל – שם, ז, טו: "לך אל פרעה בבקר, הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו").
המכה השנייה בכל קבוצה – משה בא אל ארמון המלך כדי לראות את פרעה (למשל – שם, ז, כו: "בא אל פרעה ואמרת אליו").
המכה השלישית בכל קבוצה – משה מביא את המכה בלא להיפגש עם פרעה כלל. כמו כן, לשתי המכות הראשונות קודמת אזהרה, ואילו המכה השלישית באה בלא כל התראה.

ועל ציווי זה אל משה לבוא אל פרעה, = אל ביתו, בכל אחת מן המכות השניות שבכל מחזור, מעיר בנו יעקב, שנאמר בזה לפרעה: אל תחשוב להיסגר ולהתבצר בביתך – כפי שהייתה תגובת פרעה לאחר מכת הדם, בפעם הראשונה (ז, כג.) לא תועיל לך התבצרותך זו, ודבר ה' ישיגך גם בביתך; על כן – "בא אל פרעה".

בהגדה נאמר –

מדרש תנאים, דברים כו, ח
דבר אחר: ביד חזקה – שתים; ובזרוע נטויה – שתים; ובמורא גדול – שתים; ובאתת – שתים; ובמופתים – שתים: אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים.

המספר 10 מתחלק אך ורק ל-5 ול-2. שלא כמו עשרת הדיברות, שניתנו בשתי קבוצות של חמש-חמש, עשר המכות לעולם אינן באות בקבוצות של חמש (בהמשך נעסוק גם בחלוקה מיוחדת של עשר המכות לשלוש קבוצות, לפי שיטת ר' יהודה); אך את המדרש שלפנינו אפשר להבין כמחלק את המכות לחמישה זוגות: דם-צפרדע; כינים-ערוב; דבר-שחין; ברד-ארבה; חושך-מכת בכורות.

שאלה
חפשו קשרים אפשריים בין המכות שבכל אחד מן הזוגות הללו.

הצעה לתשובה
דם וצפרדע – קשורות שתיהן לנילוס;
כינים וערוב – שתיהן להקות של בעלי חיים (לפי רוב הפירושים, ערוב הן כל מיני חיות טרף; ואולם נחמה מצביעה על כך שיש דעה האומרת שהיו אלו להקות של חרקים – ואם כן, הרי שתי המכות הללו דומות עוד יותר).
דבר ושחין – אלו שתי מחלות דומות, אשר האחת פוגעת בבני אדם, והאחרת – בבעלי חיים;
ברד וארבה – אלו שני דברים הגורמים נזקים ליבולים;
חושך ומכת בכורות – שני סוגים של אפלה.

דצ"ך עד"ש באח"ב

סיפרה נחמה בשם אביה ז"ל:
אבא היה שואל – מה הרוויח ר' יהודה בזה שנתן סימנים? הרי כך יש עשר מכות וגם כך יש אותו מספר!
והשיב אבא ביידיש: ער האט געווינען אַמַכֶּה! (בעברית: הוא הרוויח מכה!).
יש כאן משחק מילים: בעברית, מכה היא "מכה" במובן של מכות מצרים; וביידיש, "מַכֶּה" זה ... לא כלום!
והנה, לפי רבי יהודה אין אומרים: "מכת בכורות", אלא "בכורות", כך זה מופיע בראשי התיבות.
ואם כן, לשיטת ר' יהודה אין אומרים "מכת בכורות", אלא "בכורות". יוצא אפוא שהוא הרוויח "מכה"; אך מה באמת הרוויח? – "אַמַכֶּה", לא כלום!

 

הקשיית לב פרעה

 

אחת השאלות המרכזיות העולות מן העיון בעשר המכות היא שאלת הבחירה החופשית. האם לפרעה אכן הייתה בחירה – או שמא נמנעה ממנו הבחירה? ואם כן, הכיצד?

שמות ז, ג
וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָים:

שמות י, א
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

מדרש רבה, שמות, פרשה יג פסקה ג
דבר אחר, "כי אני הכבדתי את לבו", אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר, לא הייתה ממנו שיעשה תשובה; שנאמר: "כי אני הכבדתי את לבו"!
אמר ליה [=לו] ר' שמעון בן לקיש: ייסתם פיהם של מינים, אלא (משלי ג, לד): "אם ללצים הוא יליץ", שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שנייה ושלישית, ואינו חוזר בו – הוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. הווי: "כי אני הכבדתי את לבו".

שאלות
1. הסבירו את קושייתו של ר' יוחנן.
2. כיצד מיישב ריש לקיש את קושייתו של ר' יוחנן?
3. הוכיחו מן הכתוב מה שאומר ריש לקיש, ששיגר הקב"ה אליו חמש פעמים ולא השגיח בו, ורק לאחר מכן הכביד את לבו (שימו לב: חמש פעמים דווקא!)

"אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה"

שאלה
מהו הקושי בפסוק זה, ואיך ניתן ליישבו?

הצעה לתשובה
הקושי הוא: מהו השבח בזה שיאמרו הגויים שהגדיל ה' לעשות עם עם-ישראל? ומשיבה נחמה: הגויים, שתכננו מעשי רשעה כלפינו, אשר לא יצאו לפועל כי ה' הכשיל אותם, רק הם יודעים כמה מחשבות רעות הפר הקב"ה. זה מוסיף על הנסים שנעשו לנו את אלה שאיננו מודעים להם. רק כאשר יאמרו בגויים את אשר הגדיל ה' לעשות "עם אלה", עם עם ישראל, נדע גודל הנסים.
ועל פי זה נפרש עתה את המשך המזמור: "הגדיל ה' לעשות עמנו – היינו שמחים": אנו "שמחים" כאשר הנסים הנעשים אתנו הם "עמנו" – בידיעתנו.
הכרה בחסדי הבורא המתחדשים עמו יום יום – זוהי העמדה הנפשית שראויה להיות לכל יצור כלפי יוצרו.

אותו רעיון ניתן ליישם בהלל:
הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם. שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ...

מפני שגבר על ישראל חסדו, יהללוהו כל הגויים? – אלא שהם יודעים מאילו תכניות שהם תכננו הציל הקב"ה את ישראל; ולעתיד לבוא, כאשר תימלא הארץ דעה את ה', יהללו את ה' על חסדיו לעמו.