מנין לארבע כוסות בליל הסדר?

חז"ל אומרים כי ארבע כוסות היין שאנו שותים בליל הסדר הן כנגד ארבע לשונות הגאולה המוזכרות בפרשת וארא (שמות ו, ו-ז). וזו לשון הפסוקים:

שמות ו, ו-ז
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

וכך נאמר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק י הלכה א (דף ל"ז סע"ב)
מניין לארבעה כוסות בליל הסדר?
רבי יוחנן בשם ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות, שנאמר: "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים; והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם" – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

שאלה:
הסבירו מהי העלייה ההדרגתית מן הלשון הראשונה לשנייה, לשלישית, עד לרביעית.
שימו לב:
בלשון הראשונה: 'והוצאתי' אתכם מתחת סבלות מצרים
בשנייה: 'והצלתי' אתכם מ עבודתם
בשלישית: 'וגאלתי' אתכם ב זרוע נטויה (מבאר האופן)
וברביעית: 'ולקחתי' אתכם לי לעם (מושא עקיף)

הצעה לתשובה:

נתבונן כיצד פיתחה נחמה את השורש הרעיוני הזה לכדי ביטוי אמנותי:

• והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים – כאן עומדים אתם מול מצרים והם עליונים, שהרי סבלותיכם כמשא כבד מעיקים עליכם ("מתחת").

• והצלתי אתכם מעבודתם – עתה אין מצרים מוזכרים אלא בכינוי; ולא עוד מעיק העול עליכם, כבר אין העבודה רובצת עליכם.

• וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים – מעתה אין עוד זכר לנוגש ומשעבד, אשר הוא וידו הנטויה נעלמו. ולא ידובר עוד שייגאלו מתחת, או מאתו, או מעבדותו, אין עוד האויב מיוצג במושא עקיף. במקומו באים אמצעי הגאולה, דרכיה ועונשיה.

• ולקחתי אתכם לי לעם – כל אלה החירויות שהוזכרו בשלושת הראשונים: חירות מסבל, חירות מעבדות, חירות מפחד הנוגש – כל אלה אינם המטרה כשלעצמה, אינם תכלית אחרונה. כל אלה כלים הם, אמצעים לתכלית הגדולה, אשר לשמה נברא האדם ולשמה נבחרו ישראל. המושא העקיף אינו עוד העולם החיצוני אשר ממנו, מתחתיו, יש להוציאו, אלא הוא-הוא ה' עצמו אשר אליו, וביתר חמימות – אשר לו, הוא לוקח אותם.

הלשון החמישית של הגאולה, וכוס חמישי

מייד אחרי הפסוקים שלמדנו מופיעה לשון חמישית של גאולה:

שמות יב, ח
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה':

דעת זקנים מבעלי התוספות, שם
ד' כוסות כנגד ד' גאולות: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה – הוא כנגד "והבאתי", שגם הוא גאולה. כדאמרי אינשי: מאן דמאריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה – מאי אהני ליה? (תרגום: עבד ששחררו אדונו ומסר לו את כל אשר לו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו – מה מועילה לו כל הטובה?) הכא נמי, אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל – מה היה מועיל להם היציאה של מצרים?

שאלה:

למה לא נקבעה גם כוס חמישית כחובה, ומדוע לא דיברו חז"ל מלכתחילה על חמש לשונות של גאולה?

הצעה לתשובה:

הגאולה של ארבע לשונות הגאולה הראשונות אינה תלויה בנו: אלו הן פעולותיו של הקב"ה. ואולם פעולות אלה הן הכנה למילוי שאר הייעודים המוזכרים, שהם תלויים בעם ישראל. ואכן, לשון "והבאתי" תלויה בעם ישראל ובמעשיו; והראיה – הדור שיצא ממצרים לא נכנס לארץ. גם היותנו עם אינה תלויה בארץ, שהרי גם אחרי שהובאנו לארץ לא לתמיד נשארנו בה. על כן אין כוס חמישית מלשונות הגאולה.

תשובתה של נחמה:
"אמנם לשון "והבאתי" עתיד להתגשם, גם אם לא זכו בזה בני דור המדבר, ואחר שנכנסו הרי שוב יצאו לגולה. נמצא שלשון זו תלויה בנו, בזמן ששאר לשונות הגאולה הן לתמיד,
ולא תופסקנה.
ולכן, (מוסיפה נחמה) עם יסוד המדינה חשב הרב מ. כשר שיש להנהיג מנהג כוס חמישית, אבל לא הצליח לשכנע את הרבנות."

"באהבה"

בקידוש לשלוש רגלים נאמר: "ותתן לנו... באהבה מועדים לשמחה ..."; ואולם אחרי הזכרת החג המסוים מוסיפים את המילה "באהבה" שנית רק אם יום-טוב חל בשבת: "[ושבת] ומועדי קדשך [באהבה וברצון] בשמחה ובששון הנחלתנו".

שאלה
מדוע מוסיפים פעם שנייה "באהבה" בקידוש של יום טוב שחל להיות בשבת?

הצעה לתשובה

כתוב בספר שמות (לא,יג): וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:

מהו שנאמר לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם ? הרי ידעו כשיקבלו את השבת, שהשבת ניתנה להם?
דרש רב במסכת שבת (י ע"ב): אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם! (דהיינו הודיעם לפני שיקבלו). [מכאן מסיק רב]: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו.
ומפרש שם רש"י:
צריך להודיעו: "מתן פלוני אתן לך". וזהו דרך כבוד, דשמא יתבייש לקבלה, ומתוך כך מִתְרַצִים בדברים ואינו בוש בדבר. וכן אם נתנה בביתו, שלא מידיעתו, צריך להודיעו שמידו באה לו, שמתוך כך יהא אוהבו.
והתוספות, שם מסבירים:
"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו"; ודווקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה, שאין המקבל מתבייש. אבל הנותן צדקה, שהמקבל מתבייש – "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד).

מתוך שבקש ה' ממשה להודיע על נתינת השבת לישראל, אנו למדים שהקב"ה נתן את השבת לישראל כמחווה של אהבה; ועל כן אנו מוסיפים בשבת: "ושבת קדשך באהבה ... הנחלתנו".