ג
ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ י ם
ב י ד י נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ה ש
נ ה ה ש ש ע ש ר ה
שופטים
[ תשט"ו ]
פרק כ פסוקים א – י ודברו השוטרים …
א. דברים פרק כ פסוק ד: כי
ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם:
רמב"ן דברים פרק כ פסוק ד: וטעם, כי ה' אלהיכם ההולך
עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם: יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן
האויבים, ויאמר, שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל
למלחמה, רק שישיבו לבם אל ה' ויבטחו בישועתו ויחשבו, כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא
בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו. ואמר: להלחם לכם עם
אויביכם, כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר: להושיע אתכם, שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם
איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות; ועל כן צעק
יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ז -ט), כי במלחמת מצווה שלו לא היה
ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה.
והנה
הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם
"פן ימות במלחמה", כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת
הנוצחים. וצווה על השלושה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס.
1. הנלחם יכול לצאת לקרב מתוך שתי הרגשות בלתי רצויות, אשר נגד
שתיהן מכוונים דברי הכהן, לדעת הרמב"ן. אלו הן שתי ההרגשות האלה ?
x 2. מה ההבדל בין אופי דברי
הכהן (פסוקים ג – ד) ובין אופי דברי
השוטרים
(ה – ז) ?
ב.
דברים פרק כ פסוק ה: ודברו השטרים אל העם
לאמר: מי האיש אשר בנה בית …
ו : ומי האיש אשר נטע כרם …
ז:
ומי האיש אשר ארש אשה … ילך וישב לביתו …
נחלקו המפרשים בטעם שילוח זה מן המלחמה, אם הוא לטובת
היחיד (אשר לא חנך, לא חלל, לא לקח) או לטובת הכלל, כלומר, לטובת המלחמה. לאיזו
דעה נוטים המפרשים הבאים, סדרם לקבוצות ונמק את דעתם.
רש"י דברים פרק כ פסוק ה:
ואיש אחר יחנכנו: ודבר של עגמת נפש הוא
זה.
אבן עזרא דברים פרק כ פסוק ה:
חנכו: … והטעם, כי לבו וכל תאוותו
לחנוך ביתו והנה לבו לביתו לא למלחמה על כן ינוס ויניס אחרים.
רמב"ן דברים פרק כ פסוק ד: … והנה הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים
ידברו בנוהג שבעולם "פן ימות במלחמה", כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת
הנוצחים. וצווה על השלושה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס.
ספר החינוך: מצווה תקכו: שורש מצווה זו ידוע,
כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציותה
התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והעניין להיות
מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או אירש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא
שכן בו וכן הירא מעבירות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר כי כל אלו בני אדם חלושים
מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב
חבריהם, וכעניין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעברות שבידו ראוי
להחזירו פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה יושר ואמונה.
הבאור: דברים
פרק כ פסוק ה: … ואיש אחר יחנכנו: … ויש לך לחוס עליו, כי ה' אלוקים הוא הנלחם ואינך צריך לחיל רב,
לכן תחמול על בונה ונוטע ומארס.
ר' ש. ר. הירש:
פסוקים ה – ז: … התורה מבליטה בשעת המלחמה את החשיבות המכרעת של תפקידי החיים של
השלום, וכשהיא מפרטת את נימוקי החזרה, אין היא אומרת שהבית לא יהיה מיושב, השדה לא
יהיה מעובד והאשה תהיה אלמנה, אלא: פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו – יחללנו – יקחנה. ומכאן שהתורה מקפידה שכל אדם
ימלא את התפקידים האלה של השלום, ולפיכך מי שעמד למלא את התפקידים האלה ביחס מסוים
שהוא חדש לו, פטור מחובת המלחמה.
ב.
דברים פרק כ פסוק ה: ודברו השטרים אל העם
לאמר: מי האיש אשר בנה בית …
ו : ומי האיש אשר נטע כרם …
ז:
ומי האיש אשר ארש אשה …
סוטה דף מג ע"א: כל אלה שומעין דברי כהן מערכי מלחמה
וחוזרין ומספקין מים ומזון (ליוצאי מלחמה) ומתקנין את הדרכים .
הכתב והקבלה: דברים
פרק כ פסוק ה: ילך וישוב לביתו: ממשמעות הדברים היה נראה שיחזרו לשבת בביתם, כלשון
"וילך משה וישב אל יתר חתנו" (שמות ד, יח) … אמנם אמרו (סוטה מג ע"א) שהבונה בית והנוטע כרם ואירס אינם
חוזרים לבתיהם אלא עוסקים בסיפוק מים ומזון להולכי המלחמה ולתקן את הדרכים,
ולדבריהם מהו "ילך וישוב לביתו דאמר קרא בהם ?
התוכל ליישב סתירה זו בעזרת הפסוק "ודוד הולך ושב …" (שמואל-א פרק יז פסוק טו ?
ד.
דברים פרק כ פסוק ח: … מי האיש הירא ורך הלבב …
אבן עזרא דברים פרק כ פסוק ח:
הירא: להכות אחר.
ורך הלבב: לסבול מכת אחר.
הבאור: פסוק ח: (מביא את דברי
ראב"ע ומעיר): ונהפוך הוא לדעתי, הירא ממכה, ורך הלבב – להכות אחר.
x
נסה להכריע בין שניהם ונמק את הכרעתך !
(ועיין רש"י בראשית לב ד"ה ויירא ויצר: וירא שמא
ייהרג; ויצר לו: אם יהרוג הוא את האחרים.)
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
דברים פרק כ פסוק א: כי תצא למלחמה: סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן לומר לך
שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. ד"א לומר לך אם עשית
משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח וכן דוד הוא אומר עשיתי משפט וצדק בל
תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא).
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין מדרכו להביא
שני פירושים או שני מדרשים לד"ה אחד, אלא במקום שאין אחד מהם מתרץ את קושייתו
תירוץ מספיק. הסבר מדוע לא הסתפק רש"י כאן באחד משני המדרשים ?
2. רש"י דברים פרק כ פסוק א: על אויבך: יהיו בעיניך
כאויבים אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך.
מה קשה לו ומה הצריכו להוסיף דבריו אלה ?
3. רש"י דברים פרק כ פסוק א: סוס ורכב:
בעיני, כולם כסוס אחד. וכן הוא אומר: והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו, טז). וכן
הוא אומר: כי בא סוס פרעה (שמות טו, יט).
מה קשה לו ?
4. רש"י דברים פרק כ פסוק א: עם רב ממך: בעיניך הוא רב אבל
בעיני אינו רב.
x x מה קשה לו ומה תירץ בדבריו ?
5. רש"י דברים פרק
כ פסוק ג: על אויביכם: אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם. אין זו
כמלחמת יהודה עם ישראל שנאמר להלן "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו
בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום
וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון"
(דברי הימים-ב כח, טו ) - אלא על אויביכם
אתם הולכים לפיכך התחזקו למלחמה.
למה בחר כדוגמה מכל מלחמות יהודה עם ישראל דווקא בזו
המסופרת בספר דברי הימים -ב פרק כח, טו ?
השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב – xx
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
ע
ל ו ן
ה ד ר
כ ה ל
ה ו ר
א ת פ
ר ש ת
ה ש ב
ו ע
ע ל - פ
י ה ג ל י ו נ ו ת ש ל
נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ
ה ת ש ט " ו
שופטים
[ תשט"ו ]
פרק כ פסוקים א – י ודברו השוטרים …
בהתקרב ספר דברים לקצו וישראל
לתעודתם, מתרבים הדינים הקשורים בארץ וביחוד הקשורים במלחמה אשר לקראתה יצאו.
היחס בין מלחמה "בדרך הטבע"
וב"דרך נס" אשר קשה ואפילו בלתי אפשרי לקבעו (וכל ספר יהושע מראה
על כפילות זו) נדון ברמב"ן המובא בשאלה א. בהשוואה שהוא משווה בין
דברי הכהן לבין דברי השוטרים. יש להפנות תשומת לב הלומדים לשני המושגים בדברי
הרמב"ן ב"ישועת ה' " וב"נוהג שבעולם". וכן
יש להיעזר בהבנת דברי הרמב"ן האלה גם ע"י קריאה ברמב"ן לדברים ח
,יח ד"ה וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח עד "וחזר להביא עוד ראיה
אחרת".
רמב"ן דברים פרק ח פסוק יח: וזכרת את ה' אלהיך כי הוא
הנותן לך כח לעשות חיל: ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות
ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב: "כחי ועצם ידי
עשה לי את החיל הזה" תזכור ה' שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד
כלל. ותזכור עוד, כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות, שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם
החיל הזה אשר עשית בכחך ה' הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את ה', יכלה
כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו.
(כמובן על המורה להתחשב בגובה
כיתתו, ההעמקה בדברי הרמב"ן האלה עם ראיית המסקנות השונות והרבות הנובעות
מתוך דבריו – אינן אלא למבינים.)
שאלה ב אינה קשה וחלוקת
המפרשים לשתי קבוצות יכולה להעשות כולה ע"י התלמידים בלי כל עזרה מצד המורה.
תפקיד החלוקה הזו אינו אלא לבדוק באיזו מידה הבינו הלומדים את דברי הפרשן. והיא
דרך טובה הרבה יותר מאשר ישאל המורה את תלמידיו: מה היא דעת הפרשן בעניין פלוני – כי במקרה זה יחזור התלמיד על דברי הפרשן בשינוי לשון קצת (בעצם:
קלקול לשון) ואין כל ערובה שהבין את דבריו.
תפקידם של חוזרי המלחמה (לפי שאלה ג)
יש להשוותו עם תפקידי "משמר העם" בזמננו ועם עובדים בתפקידים הנדרשים
"למאמץ המלחמתי" וכדומה.
בטרם גשת הלומדים לשאלה ד
עליהם לראות ראשונה את שתי התפישות השונות לחז"ל בעניין "הירא ורך
הלבב" – את דברי ר' עקיבא ואת דברי ר' יוסי
הגלילי.
רש"י דברים פרק כ פסוק ח:
הירא ורך הלבב: רבי עקיבא אומר: כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה
ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו
תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם
בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה.
רמב"ן דברים פרק כ פסוק ח: ויספו השטרים לדבר אל העם
ואמרו מי האיש הירא: על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד), כאשר הבטיח הכהן
שה' יושיעם ולא יפקד מהם איש, ראוי שיבטחו בו הצדיקים, ויזהירו השוטרים את היראים
מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו, לכסות על האחרים
שחוזרין בשביל העבירות. ויהיה טעם "פן ימות", שהוא יחשוב בלבו כן – וינוס.
ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר
הבטחת הכהן, איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס. וטעם "ורך הלבב",
שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא" הוא אשר לא יבטח, ויחזיר אותו
מפני מיעוט בטחונו, ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף.
(ויש לשים לב לכך, שבדברי רבי עקיבא
אין הבדל בין הירא לבין רך הלבב, והוא האיש אשר אינו יכול לעמוד
בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה, ואילו לפי דברי הרמב"ן יש הבדל בין שניהם.
הראשון – הוא קטן אמונה, והשני – חלוש עצבים.)
חשובים הם דברי רש"י
"לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם", שיש בהם דוגמה להתחשבות ההלכה
בכלל של "כדי שלא לבייש". וכן אמרו לויקרא ז, יח: "כדי שלא לפרסם
את החטאים" (ועיין גיליון צו תש"ח).
תלמוד ירושלמי מסכת יבמות דף מט ע"ב: בשם רבי שמעון בן לקיש (ויקרא
ו, יח) "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' ". שלא לפרסם את
החטאים.
עתה יגשו הלומדים לשאלה ד
וישוו בין ראב"ע לבין הביאור. ההכרעה ביניהם צריכה להביא
בחשבון גם פירושי המילים, גם את מקומם (מוקדם ומאוחר) בפסוק. ההשוואה לרש"י
בוישלח חשובה !
(ועיין גם גיליון וישלח תש"ד).
מתוך גיליון וישלח תש"ד
שאלה ג:
ג. בראשית
לב, ח: וירא יעקב מאד ויצר לו….
רש"י בראשית פרק לב פסוק ח:
ויירא ויצר: ויירא שמא יהרג. (ב"ר ותנחומא).
ויצר לו: אם יהרוג הוא את אחרים.
רד"ק: כפל העניין במילות שונות לרוב
יראתו.
1. מה ההבדל העקרוני בין פירושיהם ?
2. באר את הרעיון הכלול בדברי רש"י
.
3. באר את הרעיון הכלול בדברי העמק
דבר: מזה שנפל פחד בלבבו, הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו.
4. אברבנאל: מקשה על "וירא ויצר
לו": הנה ה' הבטיח במראה הסולם "והנה אנכי עמך" ואיך היה יעקב
מסופק בנבואתו ?!
איך עונים לשאלה זו:
רש"י פסוק יא: קטונתי.
רמב"ן פסוק יג: ואתה אמרת.
ראב"ע פסוק ט: והיה המחנה הנשאר לפלטה.
וזו
תשובת האברבנאל: פסוק ח: ויירא יעקב מאד ויצר לו: פחד יעקב ויראתו
מעשו לא היו מחולשת אמונתו ובטחונו בייעודיו, כי באמת לבו בטוח בה'. אבל היה פחדו
כדרך הגיבור האמיתי שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה
יבזה החיים ויבחר המוות היפה וכמו שזכר
הפילוסוף בספר המידות. ומי שיכנס למלחמה בחשבו שלא ימות, לא יקרא גיבור, כמו שמי
שיתן צדקה להיבדות הממון בעיניו לא יקרא נדיב, כי לא יעשה זאת לטוב בחירתו
אלא מפני היותו מבזה הממון, ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המוות ועם כל זה יבחר בה
מצד המעלה … וכן היה עניין יעקב, כי אם היה בלתי ירא
ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה על
בטחונו על ה' ובייעודיו, כי יהיה הולך אליו לחושבו כי יתנהג אתו כאח. אבל עתה
ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד
ועם כל זה שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו, כמו שראוי לבעל המעלה, גער בו על
פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו. זה באמת הראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד
אלוקיו … הנה אם כן פחד יעקב היה מהכרח החומר,
ובטחונו היה - מפאת שכלו, להבטחתו בייעודיו. כי אילו לא היה בוטח היה מבקש אופנים
אחרים להצלחתו, מהבריחה …
במה שונה
תשובת האברבנאל מתשובות המפרשים דלעיל ?
(עד כאן מגיליון וישלח תש"ד).
יתכן שתתעורר כאן שיחה של השוואה
בין חוזר מלחמה זה "הירא" להכות אחר ובין דין סרבני מלחמה בימינו. במה
הם שווים ובמה הם שונים ? המורה היודע פרטים על חוק שחרור סרבני מלחמה בזמננו
בארצות שונות ועל הנוהג המשפטי ביחס אליהם, יוכל להוסיף לתלמידיו כאן רבות.
נחמה
ליבוביץ
ת
ש ו ב ו
ת ל ג ל
י ו נ
ו ת ל
ע י ו
ן ב פ
ר ש ת
ה ש ב
ו ע
ע
ר ו כ
ו ת ב
י ד י
י צ ח
ק ר
י י נ
ר (שנה שנייה)
שופטים
[ תשט"ו ]
פרק כ פסוקים א – י ודברו השוטרים …
א. 1. א. ביטחון עצמי מופרז: אנחנו גיבורים, לנו לא
יקרה דבר …
ב. פחד מופרז מפני האויבים.
2. הכהן מדבר
כאוטוריטה רוחנית. השוטרים ממונים על הצד הפרקטי – מעשי.
ב.
טובת היחיד: רש"י, הבאור, הירש, גם הרמב"ן.
טובת הכלל : ראב"ע החינוך, גם הרמב"ן.
רש"י: שם את הדגש על "ואיש אחר יחנכנו
– יש
לרחם עליו כי יש לו עגמת נפש.
הבאור: כנ"ל ולכן יש לרחם עליו.
הירש: "פן ימות" ועל כן לא ימלא חובתו בעולמו
בימי השגרה –
ימי שלום.
רמב"ן: "פן ימות" – ואין לבו למלחמה – סיבה אישית; ושמא ינוס – סיבה ציבורית.
ראב"ע: "ולא חנכו" ועל כן אין לבו
למלחמה וינוס ויניס אחרים.
החינוך: האירוע החדש מעסיק את מחשבתם, שאינה נתונה
למטלות החשובות.
ג. משיב בעל הכתב והקבלה: ר' יעקב צבי מעקלענבורג: ונראה לי, שהוא
כעניין "ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם" (שמואל-א
יז, טו), שההליכה היא הריחוק מן המקום שבו נמצא, והשיבה היא החזרה אל המקום שהיה
בו, וטעמו, שלא ישב דוד בקבע בבית שאול כי אם היה הולך ושב תמיד מביתו לבית
אביו. וכן כאן ילך וישוב לביתו טעמו לא ישב בקבע בביתו אבל ילך ושב
תמיד אל ביתו. ילך וישוב יתורגם: (ער געהט הין אונד וויעדער). היות וכתבה התורה
ילך וישוב ולא הסתפקה במילה ישוב לביתו, ניתן לדייק כפי שלמד בעל הכתב והקבלה.
ד.
צדק בעל הבאור, כי
האדם ירא קודם כל לנפשו, ואם הוא רך לבב אינו יכול לפגוע בזולת.
גם לפירוש רש"י ירא = שמא ייהרג הוא.
ה. 1. העובדה שרש"י מחפש
סמיכות כאן, דבר שאינו עושה בכל מקום, היא מפני שנושא המלחמה נכנס כאן כנטע זר
והיה יכול להיסמך למשל לפרשה הבאה – כי תצא למלחמה ….. . לפי פירוש ראשון יכולנו
להסיק מסמיכות הפרשיות, שמחוסר אבר צריך, במידת יכולתו, לצאת למלחמה. ולפי הפירוש
השני קשה: הלא צריך היה לבוא עניין המלחמה אחרי פסוקים ראשונים של פרשת שופטים המדברים
במשפט צדק.
2. הקושי הוא בייתור המילה "על
אויבך", הרי ברור שאם אתה יוצא למלחמה – המלחמה היא על אויבך, אלא על מי
נלחמים ? לכן משיב רש"י שיש צורך גם במוכנות נפשית למלחמה בנוסף להכשרה
המקצועית.
3. הקושי הוא כי הרי סוסים ורכבים ולא אחד בלבד
! ורש"י אינו מפרש כאן כמו שפירש בבראשית לב, ו: "ויהי לי שור וחמור:
דרך ארץ לומר על שורים הרבה "שור", אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול
ואינו אומר קראו התרנגולים.
מפני שכאן הוא רוצה להסביר שהאויב הוא חזק אם כן דווקא
היה צריך –
לכאורה –
לומר סוסים כמו שאמר "עם רב", לכן מיישב רש"י את הפליאה.
4. הקושי: לכאורה סתירה בדברי ההכרזה. מצד אחד
היא באה להרגיע, להקטין את הסכנה, "כולם כסוס אחד" ומצד שני מודגש שהם
"עם רב ממך". לכן צריך רש"י לפרש שזו הרגעה ולא הפחדה.
5. זו הדוגמה הטובה ביותר הממחישה את יחסי
יהודה –
וישראל אף בזמן של עוינות לעומת עוינות ויחסי איבה בין יהודים לנכרים. דוגמה זו
מבטאת יפה את העובדה שישראל ויהודה נשארים אחים למרות המלחמה ביניהם. ואף אם זה
קרה פעם אחת מעיד המקרה שיחס כזה ייתכן בין ישראל ויהודה, ולא מצינו דוגמתו ביחס
הגויים אלינו.
|